דילוג לתוכן הראשי

דיני עבודה

חרדתי כל כך מהיום הזה שבו אני אגלה שאני חיה מסופ"ש לסופ"ש. כמובטלת, שנאתי את הסופ"ש. בעוד אני את השקט והשלווה הרווחתי באמצע השבוע, חבריי העובדים ביקשו מנוחה דווקא בסופו, מה שהקשה עלי לקיים חיי חברה תקינים (זה והעובדה שהטרדתי אותם באמצע היום עם אס.אם.אסים של "ערה?" או "ים?" מתוך ידיעה ברורה שהם ישנאו אותי).

אבל עכשיו אני עושה מאמץ גדול לא להפוך לבטטת ספה כשיורד החושך על השבוע (או שמא אולי אני אמורה לומר זורחת השמש?), מה גם שאני מנסה בכל כוחי לשמר את מנהג היציאה האחת באמצע השבוע (אבל חייב להיות חוק שאירועי אמצע שבוע יחלו בשמונה בערב או לפחות בתשע).

זה קשה לי מנשוא, היות ואני אדם הזקוק ל-7.5 שעות השינה שלו בלילה (גם אפליקציית השינה שלי באייפון תסכים איתי). אבל אני משתדלת, בכל יום מחדש, לזכור מה הביא אותי לפרישה מוקדמת מחיי העבודה מלכתחילה ולעשות מאמץ (לנסות) לצאת מחוץ לביתי הנעים והנוח ולפגוש בני אדם. ואם לפעמים אני שוכחת, תעשו טובה ותזכירו לי?

נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

נ.ב: הפוסט לא תקף לאירועים המוניים / מסיבות יום הולדת במגה בארים / מזג אוויר חם, לח ו/או דביק. אז אתבצר בביתי. 

תגובות

  1. אני דווקא חושבת שחיי האבטלה הם החיים הנכונים.
    כל הקטע שאתה חייב להיות כל הזמן במשרד בלי יכולת לצאת ממנו למשהו שיעשה לך טוב, כמו ים, או פגישה חברית הוא מוזר.
    הרי גם אם תצא לשעה לים, תוכל לחזור ולעבוד.
    בכלל, לחלק את היום או השבוע שלנו למשהו כל כך מובהק כמו עבודה וחופש זה קשה לי.
    אני אוהבת לעבוד מהבית, כך אפשר לשלב.

    השבמחק
  2. אני ארחיב ואעז לומר שזה שבעולם המודרני הקפיטליסטי עלינו על השיטה הזאת של עבודה כל השבוע, לא אומר שאין שיטה טובה יותר.. אנחנו מפספסים פה משהו. אולי 4 ימי עבודה הם מתכון לעושר כלכלי עולמי?

    השבמחק
  3. שריפה של כל הבנקים וחזרה לבארטרים. איי פון תמורת חמישים תפוחי אדמה ועז מהחצר האחורית שלי בכרם. אהה, וגם סייסטה.

    השבמחק
  4. היית צריך להתחיל בסייסטה, סיסטה...

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

Road Trip

היות ואני לא מרבה לצאת מהרדיוס הבועתי שלי יותר מדי, והיות ומאז ואינני מובטלת נסיעות שכאלה באמצע היום לנופים רחוקים וזרים לא צצות לעתים קרובות, חשתי צורך לנצל את הנסיעה אתמול למשרד עורכי הדין של בעל הבית שלי, כדי להרגיש כמו בימים הטובים ההם של האבטלה. על אף שהנסיעה לראשון לציון היא לא למטרת יום כיף בסופרלנד (יותר כמו יום-לא-כיף במינוס-בבנק-לנד), הנערה האובדת האופטימית שבי החליטה לחשוב חיובי. לצורך כך הצטיידתי במפה (גם כי אני אובדת בדרכים מטבעי וגם כי ככה עושים ברוד טריפ), אלא שאז שכחתי אותה והגעתי בטעות לים (שנמצא בצד המנוגד של היעד שלי, אבל היה נעים לראות), ברשימת השמעה משמחת באייפון (פתחתי קטגורית "Fun Tunes"), ובצידה לדרך כמו יוגורט 1.5 אחוז ואפרסק (זוכרים את משטר התזונה המבאס שלי? אז הוא עדיין מבאס). גם זה משהו אז מה זה משנה אם במקום בית מלון מפנק או טבילה מצננת בבריכה אני אאלץ לחתום על 12 צ'קים וצ'ק ביטחון אחד ביד רועדת ובלב כואב? אני פשוט אדמיין שהדירה שלי בכרם היא ריזורט בספרד ועל זה לגמרי הייתי שמה שכירות כל חודש. אם מצלמים מטושטש אפשר להתבלבל עם ספרד....

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ...

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי. במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה. כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג. אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (...