דלג לתוכן הראשי

דיני עבודה

חרדתי כל כך מהיום הזה שבו אני אגלה שאני חיה מסופ"ש לסופ"ש. כמובטלת, שנאתי את הסופ"ש. בעוד אני את השקט והשלווה הרווחתי באמצע השבוע, חבריי העובדים ביקשו מנוחה דווקא בסופו, מה שהקשה עלי לקיים חיי חברה תקינים (זה והעובדה שהטרדתי אותם באמצע היום עם אס.אם.אסים של "ערה?" או "ים?" מתוך ידיעה ברורה שהם ישנאו אותי).

אבל עכשיו אני עושה מאמץ גדול לא להפוך לבטטת ספה כשיורד החושך על השבוע (או שמא אולי אני אמורה לומר זורחת השמש?), מה גם שאני מנסה בכל כוחי לשמר את מנהג היציאה האחת באמצע השבוע (אבל חייב להיות חוק שאירועי אמצע שבוע יחלו בשמונה בערב או לפחות בתשע).

זה קשה לי מנשוא, היות ואני אדם הזקוק ל-7.5 שעות השינה שלו בלילה (גם אפליקציית השינה שלי באייפון תסכים איתי). אבל אני משתדלת, בכל יום מחדש, לזכור מה הביא אותי לפרישה מוקדמת מחיי העבודה מלכתחילה ולעשות מאמץ (לנסות) לצאת מחוץ לביתי הנעים והנוח ולפגוש בני אדם. ואם לפעמים אני שוכחת, תעשו טובה ותזכירו לי?

נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

נ.ב: הפוסט לא תקף לאירועים המוניים / מסיבות יום הולדת במגה בארים / מזג אוויר חם, לח ו/או דביק. אז אתבצר בביתי. 

תגובות

  1. אני דווקא חושבת שחיי האבטלה הם החיים הנכונים.
    כל הקטע שאתה חייב להיות כל הזמן במשרד בלי יכולת לצאת ממנו למשהו שיעשה לך טוב, כמו ים, או פגישה חברית הוא מוזר.
    הרי גם אם תצא לשעה לים, תוכל לחזור ולעבוד.
    בכלל, לחלק את היום או השבוע שלנו למשהו כל כך מובהק כמו עבודה וחופש זה קשה לי.
    אני אוהבת לעבוד מהבית, כך אפשר לשלב.

    השבמחק
  2. אני ארחיב ואעז לומר שזה שבעולם המודרני הקפיטליסטי עלינו על השיטה הזאת של עבודה כל השבוע, לא אומר שאין שיטה טובה יותר.. אנחנו מפספסים פה משהו. אולי 4 ימי עבודה הם מתכון לעושר כלכלי עולמי?

    השבמחק
  3. שריפה של כל הבנקים וחזרה לבארטרים. איי פון תמורת חמישים תפוחי אדמה ועז מהחצר האחורית שלי בכרם. אהה, וגם סייסטה.

    השבמחק
  4. היית צריך להתחיל בסייסטה, סיסטה...

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…