דילוג לתוכן הראשי

אני פולי גולטיירי

באיחור כל כך לא אופנתי שהוא כבר נחשב לקאמבק רטרו (מה שאומר שהוא סופר-אופנתי) סיימתי את העונה השישית והאחרונה של הסופרנוס (הפסקה, מחיאות כפיים, קריאות בוז, הנהון של הסכמה, תהייה מוגזמת: מה?!?). כן. רק עכשיו. כן. הסופרנוס. אין מה לעשות שנים של עבודה מנעו ממני את העונג, וחצי שנה של אבטלה לא הספיקה. חוץ מזה, יודעים רבים מהי החולה הרעה של עורכי תרבות למיניהם - נדרש מהם לצרוך תרבות, אבל התפקיד גוזל מהם את הזמן לעשות כך בפועל...

בכל מקרה, ובהמשך לפוסטים הקודמים שלי על טוניג'וניור, והאחרון שבהם, ויטו, החלטתי להזדהות דווקא עם הדמות השנואה עלי ביותר בסדרה וגם זאת ש - אם גם אתם עדיין לא צפיתם, אז מגה-ספויילר מתקרב לכיוונכם - שרדה את מלחמת החיסולים המדממת בסוף העונה (כי זה הכי סימבולי ויפהפה ואנטי-אמריקאי שדווקא הוא ישרוד). 

בפרק החותם את הסדרה, לאחר שבלית ברירה נאלץ למצוא מחליף להנהלה הבכירה שחוסלה (להתראות בובי, היה שלום סיל, אפילו לא הספקתי להתאבל), פונה טוני אל פולי גולטיירי ומציע לו את התפקיד של בובי (שחוסל על ידי המשפחה בברוקלין), שהיה קודם של ג'יג'י (שמת בשירותים) וקודם לכן של ראלפי (שטוני הרג במו ידיו בהתקף זעם אחרי מות סוסתו האהובה פאיי או מיי). פולי מביע חשש מקללת המוות הרובצת על מי שמפקד על החבורה הזאת, וכללי המשחק החדשים שנוצרו כתוצאה מגל החיסולים לא עוזרים להשקטת הפחדים של פולי. קידום במאפיה, משמעותו סימון מטרה על הגב.

כמה שאני שונאת אותו... 

להפוך לבוס או מפקד במאפיה, זה קצת כמו לקבל קידום בחיים. גם אז מסומנת לך מטרה על הגב. חשבון הבנק בוודאי שלא מתלונן, אבל ההקרבה, השעות ובעיקר מה שזה עולה לך בבריאות (או בחיים) הופכים כל תפקיד כזה לנחשק פחות. שלא לדבר על זוטרים ממך שחומדים את תפקידך ומפלסים דרכם לצמרת, לא תמיד באמצעים כשרים או נעימים.

דווקא לא הכסף הוא מה שמניע את פולי להשיב בחיוב להצעה, אלא האגו. ברגע שטוני מעלה את החלופה למנות את פטסי לתפקיד, פולי מזדקף בקנאה ומסכים על המקום. אגו זו גם סיבה טובה להתקדם בחיים. ובכלל, להיות הבוס של עצמך, או בוס של משפחה במקרה הזה, נראה כמו שיא הגשמת השאיפות הקרייריסטיות של כל אדם הנושא עמו שאיפות בסגנון. הבעיה היא שלנצח, עם החבילה הזאת יגיע מטען כבד מסוג אחר (אלא אם כן עשיתם אקזיט, ואז ברכותיי).

במהלך כל ימי האבטלה שלי ריחפה מעל ראשי המחשבה להפוך לבוס של עצמי. לפתוח עסק, לתת שירותי פרילאנס, לעבוד מהבית ולקבוע לעצמי את הלו"ז. המחשבה מפתה, אבל על הנייר היא יותר קלה מבמציאות. בפועל, מדובר בשעות עבודה לחוצות יותר, ודאגות רבות יותר על הראש.

ביום מן הימים, אולי כשאהיה בגיל של פולי ובשאיפה שקודם, אני מאמינה שלא תהיה לי ברירה. לא כי זהו המוצא האחרון, אלא כי ביום מן הימים הרצון שלי יגבר על כל חשש והתזמון יהיה נכון. כמו פולי, גם אצלי יקום האגו וידרוש לא לקבל הוראות מאף אחד (אולי רק מטוני...) ובעיקר, לעשות הכל בדרכי שלי. ואם כבר להתפשר, אז עם עצמי.

חודש וקצת של עבודה, עוררו בי תהיות. האם הייתי צריכה לנצל את האבטלה כדי לעשות סוף סוף את הצעד? חודש וקצת של עבודה גרמו לי גם להבין שעוד לא. אני עוד מתרגלת שוב לתרבות העבודה, חוזרת למשחק מחדש, נזכרת בטוב וברע של חיי המשרד...

אולי אחרי האבטלה הבאה :)

את סצנת הקידום לא מצאתי ביוטיוב, אבל סצנת החתול שמביט על תמונתו של כריסי המנוח היא פרייסלס:


כמו גם סצנת בית החולים:




נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע